אבחנות נוירו-התפתחותיות כמו אוטיזם והפרעת קשב וריכוז (ADHD) ניתנות לעיתים קרובות בילדות, במטרה לספק תמיכה מתאימה במסגרות רפואיות, חינוכיות ומשפחתיות. אולם, אבחנות אלו מלוות אנשים גם בבגרות, ולעיתים קרובות ממשיכות להשפיע על חייהם בדרכים שאינן תואמות את תפקודם הנוכחי. מה קורה כאשר האבחנה הופכת מיתרון לחיסרון? מחקר חדש בוחן את הפרספקטיבה של בוגרים שביקשו להעריך מחדש את אבחנותיהם.
המחקר, שפורסם בכתב העת Soc Sci Med, ספטמבר 2026, כלל ראיונות עם בוגרים שחיפשו באופן אקטיבי להעריך מחדש אבחנות של אוטיזם ו/או הפרעת קשב וריכוז. המשתתפים שיתפו את הסיבות שהניעו אותם לבקש את ההערכה מחדש. מניעים אלו קובצו לארבעה נושאים מרכזיים:
- יכולת אישית: תחושה של יכולת להתמודד, ושהאבחנה אינה משקפת את כישוריהם הנוכחיים.
- תחושת שגרה: הרגשה שאינם שונים באופן מהותי מאנשים אחרים, ושאין באבחנה כדי להגדירם.
- דרישה להוגנות: רצון להגן על עצמם מפני שיפוט או יחס בלתי הולם הנובע מהאבחנה.
- הסרת חסמים: שאיפה להסיר מגבלות תעסוקתיות, חברתיות או אחרות שהאבחנה יצרה.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שבעוד שאבחנות אלו אכן הועילו לחלק מהמשתתפים בילדותם דרך מתן משאבים ותמיכה, רבים תיארו כיצד הן הפכו למגבילות עם השנים. המגבלות באו לידי ביטוי בהשפעה על אפשרויות קריירה, על מפגשים עם מערכת הבריאות ועל עיצוב זהותם העצמית. החוקרים מדווחים כי האבחנות נחוו כ"דביקות" - כלומר, הן נקשרו להקשרים מילדות אך המשיכו להשפיע ולהתקיים במוסדות שונים בבגרות.
לדברי החוקרים, העובדה שבוגרים מבקשים להסיר או לשנות אבחנות, ומוסדות שונים דורשים פעולה פורמלית כזו, מדגישה את הכוח המתמשך של סיווגים פסיכיאטריים - גם כמשאבים וגם כמגבלות. המחקר תורם לדיון הרחב יותר בנושא "אבחון יתר" על ידי הדגשת הממדים הזמניים והמוסדיים של התפשטות האבחנות, ובחינת האופן שבו האיזון בין התועלת לנטל עשוי להשתנות עם הזמן.
חשוב לציין כי קבוצת המשתתפים במחקר זה אינה מייצגת את כלל האנשים עם אבחנות על הספקטרום האוטיסטי או הפרעת קשב וריכוז. עם זאת, היא מציעה מקרה בוחן חשוב, ומאירה את האפשרות של הערכה מחדש כתגובה מתאימה לעמידותן של אבחנות לאורך זמן ולהשפעתן המוסדית.