הרגישות הגבוהה לחוסר צדק אצל אוטיסטים

הרגע הזה מוכר לרבים מאיתנו היטב. מישהו עוקף בתור, קולגה בעבודה לוקח קרדיט על פרויקט שלא הוא עשה, או שהבטחה שניתנה מופרת באגביות כאילו מעולם לא הייתה. עבור אנשים רבים, תחושת התסכול חולפת במהירות והם ממשיכים הלאה. אבל עבורנו, הרגישות הגבוהה לחוסר צדק היא לא סתם תחושה חולפת, היא חוויה פיזית ורגשית עוצמתית שקשה עד בלתי אפשרי להתעלם ממנה. התחושה הזו יכולה להציף, להכעיס, ולעתים קרובות להוביל אותנו לדבר ולפעול גם כשהסביבה משדרת לנו שעדיף פשוט להניח לזה.

החברה נוטה פעמים רבות לתייג את הצורך הזה באמת וצדק כנוקשות, וכאן בדיוק טמונה אי ההבנה המהותית. אוטיזם אינו לקות שצריך לתקן, אלא שונות נוירולוגית. המוח האוטיסטי פועל, מעבד מידע וחווה את העולם דרך פריזמה שונה. הרגישות הזו אינה פגם באופי שלנו או חוסר יכולת להתגמש, אלא ביטוי ישיר למבנה קוגניטיבי ורגשי עמוק שמעריך עקביות, יושרה ושקיפות. במאמר זה נצלול אל המנגנונים המדעיים והפסיכולוגיים שמסבירים מדוע אנחנו חווים חוסר צדק בעוצמה כה רבה, ואיך אפשר לחיות בשלום עם התכונה הכל כך חשובה הזו.

המנגנונים הנוירולוגיים שמאחורי רדיפת הצדק

כדי להבין את החוויה האוטיסטית מול חוסר צדק, חשוב להסתכל על הדרך שבה המוח שלנו מעבד מידע ומתמודד עם העולם. חוקרים ופסיכולוגים מצביעים על מספר תיאוריות שמסבירות את תפיסת העולם הייחודית הזו.

חשיבה דיכוטומית ותפקודים ניהוליים

תפקודים ניהוליים אחראיים בין היתר על היכולת לתכנן מראש, לשלוט בדחפים ולהתגמש מחשבתית. במצבים של עומס קוגניטיבי או רגשי, אוטיסטים נוטים להשתמש בחשיבה דיכוטומית. משמעות הדבר היא קיטלוג של מצבים, מעשים או אנשים למוחלטים. מעשה הוא נכון או שגוי, אמת או שקר, צודק או לא פייר. בעוד שהסביבה מתנהלת באזורים אפורים ומקבלת עיגול פינות כחלק נורמלי מהחיים החברתיים, המוח האוטיסטי מתקשה לראות את ההצדקה שבאמצע. חוסר צדק נתפס כהפרה מוחלטת של הכללים, ולכן התגובה אליו היא טוטאלית.

התיאוריה של קידוד נבואי ואי ודאות

אחת התיאוריות המרתקות בנוגע לאוטיזם עוסקת באופן שבו המוח מנבא את העתיד לבוא. המוח שלנו מייצר ללא הרף מודל פנימי של הסביבה, ומשווה בין מה שהוא ציפה שיקרה לבין מה שקורה בפועל. כאשר יש פער נוצרת שגיאת ניבוי, שהמוח מנסה לצמצם באופן אקטיבי. עבור אוטיסטים, פערים כאלה הם קשים ודורשים משאבים קוגניטיביים אדירים. כללים, חוקים והבטחות חברתיות הם הדרך שלנו לייצר ודאות בעולם כאוטי. כאשר מישהו נוהג בחוסר צדק או מפיר כלל, הוא למעשה מייצר שגיאת ניבוי עצומה שמרסקת את הוודאות הזו, והתוצאה הישירה היא מתח וחרדה.

סגנון עיבוד פרטים וקוהרנטיות

אנשים על הרצף האוטיסטי מתאפיינים לרוב בסגנון חשיבה שמתמקד בפרטים הקטנים, לעיתים על חשבון התמונה הגדולה והמעורפלת. אנו נשים לב לניסוח המדויק של הבטחה שניתנה, לפרט הקטן שמראה שמישהו אינו דובר אמת, או לסעיף שמישהו ניסה להסתיר. תשומת הלב לפרטים הופכת אותנו לרגישים מאוד לכל חוסר התאמה או חוסר צדק. כשאנו מבחינים בפרט שלא מסתדר, קשה לנו לשחרר אותו רק בגלל שהסביבה אומרת שזה לא נורא.

סטיגמות על אמפתיה והאמת על הידבקות רגשית

אחת הסטיגמות המזיקות והמכעיסות ביותר כלפי אוטיסטים היא הטענה השגויה שחסרה לנו אמפתיה. המציאות הקלינית וחוויות החיים שלנו מוכיחות בדיוק את ההיפך. הקשר בין אמפתיה לרגישות לחוסר צדק הוא קשר הדוק ובלתי נפרד.

רגישות יתר רגשית ואמפתיה

בעוד שאולי יש שונות בדרך שבה אנו קוראים רמזים חברתיים לא מילוליים, בכל הנוגע לאמפתיה רגשית התגובה האוטיסטית לרוב מפותחת מאוד. אוטיסטים רבים חווים תופעה של הידבקות רגשית, מצב שבו אנו ממש סופגים את הכאב של האחר כאילו היה שלנו. כאשר אנו רואים אדם שנעשה לו עוול או קבוצה שמקופחת, אנו יכולים להרגיש את התסכול ואת הפגיעה באופן עוצמתי. רדיפת הצדק שלנו נובעת מכך שהפגיעה באחר מהדהדת בתוכנו וקשה לנו לשאת את קיומו של הסבל הזה בעולם.

מבלבול לחרדה ושיתוק

האופן שבו אוטיסטים מגיבים כשהם עדים לחוסר צדק או לכאב לא תמיד ייראה לסביבה כמו אמפתיה קלאסית. תיאוריות נוירוביולוגיות מתארות כיצד מערכת העצבים האוטונומית שלנו עשויה לצאת מוויסות מול עומס רגשי כבד. תחושת חוסר הצדק יכולה להכניס אותנו למצב של עוררות יתר המלווה בכעס וחרדה, או לחלופין למצב של ניתוק ושיתוק במטרה להגן על עצמנו מההצפה הרגשית. הסביבה עשויה לפרש בטעות את הניתוק הזה כחוסר אכפתיות, למרות שבפנים מתחוללת סערה אמיתית בשם מי שנפגע.

המחיר החברתי והנפשי של רדיפת אמת

לרגישות הגבוהה לחוסר צדק יש ערך מוסרי עצום, אך בחברה שלא תמיד מעריכה ישירות, היא גובה מאיתנו מחיר נפשי לא מבוטל.

הסוואה חברתית ותשישות

חלק גדול מהזמן אנחנו מבינים שהתגובה הטבעית שלנו לחוסר צדק לא תתקבל בהבנה על ידי הסביבה. כדי לשמור על מקום עבודה, על מערכות יחסים או פשוט כדי לשרוד את היום, אוטיסטים רבים נאלצים להסוות את התחושות שלהם. הסוואה זו כוללת שתיקה במקומות שבהם כל תא בגוף רוצה לזעוק, ולמידה מאומצת של האופן בו אנשים שאינם אוטיסטים מתעלמים מעוולות קטנות. המאמץ הקבוע לא לומר את האמת כשמישהו משקר, או לא להתעמת עם אדם שנוהג בחוסר הגינות, מוביל לחוויה של תשישות פנימית ושחיקה מתמדת.

חרדה מתמדת ורומינציות

אירוע שבו נתקלנו בחוסר צדק עלול להישאר במערכת שלנו הרבה אחרי שהוא הסתיים. התופעה של מחשבות חזרתיות ובלתי נשלטות מוכרת היטב בקרב אוטיסטים, ויש לה לעיתים קווי דמיון למצבי חרדה. המוח יכול להיתקע על האירוע הלא צודק, לנתח אותו שוב ושוב, לחשוב על כל מה שהיינו צריכים להגיד ולא אמרנו, או להתייסר מחוסר ההיגיון שבתקרית. הנטייה הזו גורמת לכך שהפגיעה מחוסר הצדק נחווית פעמים רבות כפגיעה מצטברת, שמעמיסה מאוד על איכות החיים ומגבירה באופן דרסטי תחושות של חרדה כללית.

טראומה מצטברת ואי הבנה

הניסיון לחיות בעולם שמתגמל רמזים כפולים וחצאי אמיתות יכול לייצר חוויות של פגיעה מתמשכת. אוטיסטים שומעים פעמים רבות שהם מגזימים, שהם עושים עניין משטויות, או שהם נוקשים מדי. התגובות הללו מבטלות את החוויה האמיתית והלגיטימית שלנו. כאשר האותנטיות והרצון שלנו בסביבה הוגנת זוכים שוב ושוב לביקורת, הדבר עלול להוביל לבידוד חברתי ולמצוקה נפשית משמעותית.

לחיות בשלום עם הצורך הפנימי בצדק

ההבנה שחוש הצדק המפותח שלנו הוא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו היא הצעד הראשון לקבלה עצמית. אין סיבה שנרגיש אשמה על כך שאכפת לנו, אבל חשוב למצוא דרכים לנהל את המשאבים שלנו נכון כדי לא לקרוס.

• זיהוי מוקדם של הצפה: כשאנחנו מרגישים שחוסר הצדק מתחיל להציף אותנו פיזית, חשוב לקחת צעד אחורה. לא תמיד החלל שבו אנו נמצאים הוא המקום הבטוח להביע בו את הרגשות שלנו.

• תיעול הרגישות לפעולה משמעותית: את תשוקת הצדק העזה אפשר להפנות לעשייה חברתית, הסברה אקטיביסטית או עבודה במקצועות הדורשים תשומת לב קיצונית לאתיקה ופרטים.

• יצירת סביבה מותאמת: אנחנו זקוקים למערכות יחסים שבהן מדברים בשפה ברורה וישירה. להקיף את עצמנו באנשים שמבינים את הצורך שלנו בוודאות, בשקיפות ובכנות, זו לא פריבילגיה אלא צורך בסיסי.

• הפחתת ביקורת עצמית: להזכיר לעצמנו שהתגובה שלנו הגיונית לחלוטין. אנחנו פועלים מתוך מערכת נוירולוגית שמעריכה אמת וסדר, וזה כוח עצום בחברה שלעיתים קרובות מאבדת את הדרך.

המודל החברתי מזכיר לנו שהאתגר טמון לרוב במפגש בין האדם האוטיסט לסביבה שאינה מותאמת אליו. כאשר אנו מכירים בערך של הרגישות לחוסר צדק, אנו מבינים שהקול שלנו נחוץ בעולם. איננו צריכים ללמוד להעלים עין כדי להשתלב, אלא ללמוד כיצד להשמיע את קולנו מבלי לכלות את האנרגיות הנפשיות שלנו.

שאלות נפוצות