אפקט בקבוק הקוקה-קולה (The Coke Bottle Effect) – המוכר גם כ"קריסת התנהגות לאחר בית הספר" (After-School Restraint Collapse) – הוא מטאפורה הממחישה מדוע ילדים ומבוגרים אוטיסטים נוטים לחוות התפרצויות קשות או קריסות דווקא כשהם מגיעים הביתה, למרות שבמהלך היום תפקדו ללא דופי.
המודל מדמה את האדם האוטיסט לבקבוק מוגז:
הניעור במהלך היום: בכל פעם שהאדם נתקל באתגר – כמו התמודדות עם עומס חושי (רעש, אורות), קושי בתפקודים ניהוליים, או מאמץ כבד של מיסוך והסוואה – בקבוק הקולה סופג "ניעור" נוסף. כלפי חוץ הבקבוק נראה שלם, אך הלחץ הפנימי הולך ונבנה ללא הרף.
הסרת הפקק בבית: בית הספר או מקום העבודה דורשים צייתנות, ולכן "הפקק" נשאר סגור בכוח. ברגע שהאדם חוזר לביתו – המרחב הבטוח שבו הוא אינו צריך להעמיד פנים – הפקק מוסר, והלחץ שנאגר מתפרץ בבת אחת בצורה של מלטדאון סוער או שאטדאון (קריסה פנימית).
האפקט מייצר לא פעם פער תקשורתי (הקשור לבעיית האמפתיה הכפולה): מורים או מעסיקים מדווחים שהאדם "בסדר גמור ומסתגל מעולה", בעוד שמשפחתו רואה את המחיר האנרגטי הכבד שהוא משלם בהתאם לתיאוריית הכפיות. ניהול האפקט דורש שילוב של הפסקות ויסות יזומות במהלך היום, ויצירת "נחיתה רכה" ורגועה ללא דרישות מיד עם ההגעה הביתה.