בעיית האמפתיה הכפולה (The Double Empathy Problem) היא תיאוריה מדעית וסוציולוגית המסבירה את אתגרי התקשורת והאינטראקציה בין אנשים אוטיסטים לאנשים נוירוטיפיקלים (בעלי חיווט מוחי טיפוסי).
התיאוריה פותחה על ידי ד"ר דמיאן מילטון, חוקר ואקדמאי אוטיסט, והיא קוראת תיגר על התפיסה הרפואית המסורתית שטענה כי לאנשים אוטיסטים יש "לקות מולדת באמפתיה" או "חוסר ביכולת תקשורתית".
העיקרון המרכזי של התיאוריה מבוסס על שתי נקודות מפתח:
1. אינטראקציה בין קבוצות שוות: מחקרים מדעיים מראים כי כאשר אנשים אוטיסטים מתקשרים עם אנשים אוטיסטים אחרים, התקשורת ביניהם זורמת בצורה יעילה, הדדית וחלקה, והם מגלים רמות גבוהות של הבנה ואמפתיה זה כלפי זה. דבר זה מוכיח כי אין להם מחסור כללי ביכולות תקשורת או אמפתיה.
הקושי הוא דו-כיווני: בעיות התקשורת והחוסר באמפתיה אינם "נמצאים בתוך האדם האוטיסט", אלא מתעוררים במפגש בין שתי קבוצות בעלות מערכות הפעלה נוירולוגיות שונות. כשם שאדם אוטיסט מתקשה להבין את רמזיו החברתיים, את הבעות פניו ואת סגנון הדיבור של אדם נוירוטיפיקלי – כך גם האדם הנוירוטיפיקלי מתקשה באותה המידה להבין, לקרוא ולגלות אמפתיה כלפי סגנון התקשורת, הבעות הפנים וחוויות החיים של האדם האוטיסט.
כדי להמחיש זאת, ניתן לחשוב על הבעיה כעל פער תרבותי או שפתיו: כאשר שני אנשים הדוברים שפות שונות לחלוטין מנסים לשוחח, הקושי בתקשורת הדדי ואינו מעיד על כך שאחד מהם סובל מ"לקות בשפה".
פרדיגמת הנוירו-גיוון מאמצת את בעיית האמפתיה הכפולה כדי להדגיש שהאחריות לגישור על פערי התקשורת אינה צריכה ליפול אך ורק על כתפיו של האדם האוטיסט (דרך ניסיונות מתישים של מיסוך והסוואה). במקום זאת, נדרש מאמץ משותף ודו-כיווני, שבו גם החברה הנוירוטיפיקלית לומדת להכיר, לכבד ולהבין את סגנון הביטוי והתקשורת הייחודי של הקהילה האוטיסטית.