תיאוריית הכפיות (Spoon Theory) היא מודל רעיוני ומטפורה חזותית המשמשת לתיאור והמחשה של ניהול אנרגיה מוגבלת אצל אנשים המתמודדים עם שונויות נוירולוגיות, מוגבלויות, או מחלות כרוניות. המודל נטבע במקור בשנת 2003 על ידי הכותבת כריסטין מיסרנדינו כדי להסביר לחברתה כיצד מרגיש גוף החי עם מחלה כרונית, ומאז אומץ באופן נרחב מאוד בקרב הקהילה האוטיסטית ופרדיגמת ה.

העיקרון המרכזי של התיאוריה מבוסס על שלוש נקודות מפתח:

  1. הכפית כיחידת אנרגיה: על פי התיאוריה, כל כפית מייצגת יחידה קבועה ומדידה של אנרגיה פיזית, קוגניטיבית או רגשית. בעוד שאנשים או בריאים מתחילים את יומם עם כמות כפיות כמעט בלתי מוגבלת, אדם אוטיסט או בעל מוגבלות מתחיל את היום עם מספר מצומצם וקבוע מראש של כפיות (למשל, 12 כפיות בלבד לכל היום).
  2. מחיר אנרגטי לכל פעולה: כל משימה או פעילות יומיומית – כולל פעולות פשוטות ובסיסיות ביותר – דורשת תשלום של כפית אחת או יותר. עבור אדם אוטיסט, פעולות כמו קימה מהמיטה, מקלחת, או הכנת ארוחה עשויות לעלות כפית אחת בכל פעם, בעוד שפעולות מורכבות יותר המערבות אתגרים ב או חשיפה לגירויים (כמו נסיעה בתחבורה ציבורית, ניהול שיחה חברתית, או שהות בסביבה עם ) עלולות לעלות 3 או 4 כפיות בבת אחת בשל המאמץ המושקע ב ו.
  3. חוב כפיות ושחיקה: כאשר לאדם נגמרות הכפיות, הוא אינו יכול להמשיך לתפקד כרגיל. אם הוא נאלץ "ללוות" כפיות מהיום הבא כדי לעמוד בדרישות הסביבה (למשל, להישאר שעות נוספות בעבודה למרות עייפות), הוא יתחיל את יום המחרת עם פחות אנרגיה ומספר כפיות קטן עוד יותר. צבירה קבועה וכרונית של "חוב כפיות" מביאה את מערכת העצבים לקצה גבול היכולת שלה, ומהווה גורם ישיר למצבים של (קריסה פנימית), (התפרצות) ובטווח הארוך ל עמוקה (Autistic Burnout) המלווה באובדן מיומנויות תפקוד.

המונח "ספוני" (Spoony) הפך לתואר שבו אנשים בקהילה מגדירים את עצמם כבעלי אנרגיה מוגבלת. התיאוריה משמשת כלי תקשורתי רב-עוצמה המסייע לאנשים אוטיסטים לתכנן את יומם בצורה מודעת, להציב גבולות, ולתווך לסביבתם (משפחה, חברים או מעסיקים) את מצבם האנרגטי ללא צורך בהסברים מורכבים – פשוט על ידי ציון מספר הכפיות שנותר להם באותו הרגע.