תהליך קליני וזהותי שבו אדם מקבל הכרה רשמית על היותו על הרצף האוטיסטי בשלב מאוחר של חייו.
מבוגרים רבים מגיעים לאבחון רק בגיל מבוגר מאחר שלאורך חייהם הם פיתחו מנגנונים מתוחכמים של מיסוך, הסוואה ושינוי צורה הסתגלותי כדי להידמות לסביבה הנוירוטיפיקלית ולהשתלב בה. אשליית התפקוד הגבוה הזו גורמת לכך שהשונות שלהם מתפרשת על ידי החברה כביישנות או כאקסצנטריות, בעוד שהפרופיל המשונן והצרכים האמיתיים שלהם נותרים שקופים.
הפנייה לאבחון מאוחר מתרחשת לרוב בעקבות נקודת שבר, כגון שחיקה אוטיסטית כרונית ואובדן תפקוד, אבחון של ילד במשפחה, או פיתוח טראומה מורכבת מחיים ממושכים בסביבה לא מונגשת.
בשונה מאבחון ילדים, אבחון במבוגרים אינו מסתמך רק על תצפית התנהגותית בקליניקה, אלא מבוסס על שחזור היסטורי של הילדות וניתוח החוויה הפנימית של האדם (כמו חשיבה מלמטה למעלה או אתגרים בוויסות חושי). עבור מבוגרים רבים, קבלת האבחנה היא חוויה מתקנת המפחיתה את האייבלזם המופנם, נותנת תוקף לקשייהם, ומאפשרת להם לדרוש התאמות סבירות ולהתחיל בתהליך בריא של הסרת המסיכה.