אמפתיה עודפת (Hyper-empathy / אמפתיה היפר-אקטיבית) היא תופעה פסיכולוגית ונוירולוגית שבה אדם חווה, סופג ומעבד רגשות, תחושות וכאב של אנשים אחרים (ולעיתים אף של בעלי חיים או חפצים) בעוצמה קיצונית, בלתי נשלטת וכמעט פיזית.

במשך שנים רבות, הממסד הרפואי הפיץ מיתוס אייבלסטי מוטעה (שבא לידי ביטוי בגישה המבוססת-חוסרים ובמודל הרפואי) לפיו לאנשים אוטיסטים "אין אמפתיה". המחקר המודרני ותנועת ה מראים שהמציאות הפוכה לחלוטין: אנשים נוירודייברגנטים רבים חווים דווקא אמפתיה עודפת מציפה, והרתיעה החברתית שלהם היא לעיתים מנגנון הגנה שנועד להגן על מערכת העצבים מפני הקלט הרגשי העצום.

הסוגים השונים של אמפתיה: היכן מתרחשת ה"עודפות"?

כדי להבין אמפתיה עודפת, נהוג להבחין בין שני סוגים מרכזיים של אמפתיה:

  1. אמפתיה קוגניטיבית: היכולת "להבין" או לנתח שכלית מה האחר חושב או מרגיש (הקשורה לתודעת האחר). קושי בתחום זה אצל אוטיסטים נובע מ – פער תרבותי-נוירולוגי בתקשורת מול .

  2. אמפתיה רגשית/תחושתית: היכולת "להרגיש" את מה שהאחר מרגיש. זהו המקום שבו האמפתיה העודפת פועלת. אצל אנשים עם אמפתיה עודפת, המחיצה הרגשית בין "האני" לבין "הזולת" מטושטשת לחלוטין. אם אדם לידם סובל, כועס, עצוב או חרד, מערכת העצבים שלהם מראה תגובה פיזיולוגית ורגשית זהה, כאילו האירוע קורה להם עצמם באותו רגע.

כיצד אמפתיה עודפת מתבטאת ביומיום?

  • ספיגת מצבי רוח: כניסה לחדר שבו יש מתח סמוי או כעס גורמת לאדם לחוות מועקה פיזית, דופק מהיר וחרדה, גם אם אף אחד לא אמר מילה.

  • התאבלות על חפצים ובעלי חיים: חוויה של כאב עמוק ורגשות אשמה מול סבל של בעלי חיים, או אפילו חמלה קיצונית ומשמעות רגשית שניתנת לחפצים דוממים שננטשו או נשברו.

  • קושי בצפייה בחדשות, בסרטים או בסדרות: סבל של דמויות בדיוניות או דיווחים על אסונות בעולם מעוררים הצפה רגשית כה קשה, עד שהאדם נאלץ להימנע לחלוטין מצריכת מדיה, תכנים אלימים או דרמות.

  • ריצוי יתר ונטילת אחריות מוגזמת: ניסיון מתמיד "לתקן" את רגשותיהם של אחרים או להרגיע אותם, רק משום שהאדם אינו מסוגל לשאת את תחושת המצוקה שהאחר מקרין.

המחיר הנפשי: הצפה רגשית ושחיקה

החיים עם מערכת עצבים שסופגת ללא הרף את הרגשות של הסביבה גובים מחיר כבד מאוד:

  • הצפה חושים ורגשית: בדיוק כמו שקורה עם תת-רגישות או רגישות-יתר חושית, המוח אינו מצליח לסנן את הקלט הרגשי. הצפה זו מרוקנת במהירות את ה"כפיות" של האדם (לפי ) ומובילה ל, ל ( ושאטדאון), ולהידרדרות ל כרונית.

  • חוסר יכולת להבחין בצרכים אישיים: בשל עומס האמפתיה, האדם מתקשה להקשיב לחוש ה שלו ולזהות מה הוא עצמו מרגיש (מצב המוחמר בנוכחות אלקסיטימיה).

  • פגיעות לניצול ולטראומה: אנשים עם אמפתיה עודפת נוטים להישאר במערכות יחסים רעילות, להסביר ולסלוח על התנהגויות פוגעניות ("אני מבין למה הוא התנהג ככה"), מה שהופך אותם למטרה קלה למניפולציות, לחוויות כואבות של , ולפיתוח .

  • שאטדאון הגנתי שנרכש בטעות כ"חוסר אמפתיה": כאשר העומס הרגשי הופך לבלתי נסבל, המוח מפעיל מנגנון חירום . כלפי חוץ האדם נראה פתאום מנותק, קר או אדיש, בעוד שלמעשה מדובר בקריסה הנובעת מעודף אמפתיה.

דרכי התמודדות וחמלה עצמית

במסגרת המודל החברתי של המוגבלות, אמפתיה עודפת אינה נתפסת כפגם אישיותי, אלא כתכונה רגישה הדורשת הגנה והצבת גבולות:

  1. הצבת גבולות חושיים ורגשיים: מתן רשות עצמית להתרחק ממצבים טעונים, משיחות מציפות או מאנשים ששואבים אנרגיה, מבלי לחוש רגשות אשם.

  2. הסרת המסיכה וצינון המערכת: יצירת מרחבים בטוחים ושקטים שבהם האדם יכול להיות לבד, לבצע חופשי, ולטעון את המצברים מחדש מבלי להידרש ל, ו.

  3. הבחנה מודעת: תרגול קוגניטיבי של השאלה: "האם הרגש הזה שייך לי, או שספגתי אותו ממישהו אחר?", במטרה להחזיר למוח את תחושת הסוכנות וההפרדה הבריאה.