עיוורון פנים (Prosopagnosia / פרוסופגנוזיה) הוא שונות או הפרעה קוגניטיבית-נוירולוגית המתאפיינת בקושי ניכר או בחוסר יכולת מוחלטת לזהות ולזכור פנים של אנשים, כולל חברים קרובים, בני משפחה, ובמקרים קיצוניים אפילו את הפנים של האדם עצמו במראה או בתמונות.
חשוב להבין כי עיוורון פנים אינו קשור לבעיית ראייה (העיניים רואות את חלקי הפנים היטב) ואינו מעיד על חוסר אינטליגנציה או בעיית זיכרון כללית. הבעיה נעוצה בקושי של המוח לעבד ולחבר את תווי הפנים השונים (עיניים, אף, פה) לכדי תמונה הוליסטית אחת ומזוהה.
התופעה נפוצה מאוד וקיימת בקומורבידיות (תחלואה נלווית) גבוהה בקרב הקהילה האוטיסטית. היא קשורה ישירות למספר מאפיינים:
- סגנון עיבוד מונוטרופי ואנליטי: כפי שמוסבר בתיאוריית המונוטרופיזם, המוח האוטיסטי נוטה להתמקד בפרטים ספציפיים (מנהרות קשב) במקום בתמונה המלאה. בעיבוד פנים, המוח עלול לנתח כל איבר בנפרד במקום לתפוס את הפנים כמכלול.
- אסטרטגיות פיצוי מתישות: אנשים עם עיוורון פנים לומדים לזהות אנשים באמצעות סימנים חלופיים כמו תסרוקת, סגנון לבוש, צורת הליכה, משקפיים, קול, או שומה ספציפית. עם זאת, אם האדם האחר משנה את תסרוקתו או נפגש איתם מחוץ להקשר הרגיל (למשל, קולגה מהעבודה שנפגש בסופר), הזיהוי נכשל לחלוטין.
בשל בעיית האמפתיה הכפולה, החברה הנוירוטיפיקלית מפרשת לעיתים קרובות עיוורון פנים אצל אוטיסטים כ"חוסר אכפתיות", התעלמות או חוסר נימוס כאשר הם אינם מברכים לשלום אדם מוכר ברחוב. פער זה מגביר באופן דרמטי את הסטרס של מיעוטים, מעצים את הרגישות הקיצונית לדחייה (RSD), ומאלץ את האדם להשקיע אנרגיה עצומה במיסוך והסוואה (Masking) כדי להסתיר את הקושי ולא לפגוע באחרים.