עיוורון מנטלי (Mind-blindness) – או "תתרנות מנטלית" – הוא מונח קליני מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המתאר קושי ניכר או חוסר יכולת לפתח תיאוריה של תודעה (Theory of Mind - ToM). משמעות המושג היא קושי לייחס מצבים מנטליים (כמו מחשבות, אמונות, כוונות, ידיעות או רגשות) לעצמך ולאחרים, ובעקבות זאת קושי להבין ולחזות התנהגות של אנשים אחרים.
המונח נטבע בשנות ה-80 על ידי החוקר סיימון בארון-כהן, שחקר אוטיזם והציע כי עיוורון מנטלי הוא המאפיין הקוגניטיבי המרכזי של הרצף האוטיסטי, המסביר את האתגרים באינטראקציות חברתיות (כמו הבנה שאדם אחר מחזיק באמונה מוטעית, או זיהוי מניעים סמויים).
במהלך השנים, ובמיוחד עם צמיחת תנועת הנוירו-גיוון, המושג ספג ביקורת קשה והבנתו התעדכנה באופן משמעותי:
- ביקורת פרדיגמת הנוירו-גיוון: חוקרים ואקטיביסטים אוטיסטים טוענים כי המושג מייצג גישה אייבלסטית, המציגה את האדם האוטיסט כ"פגום" או חסר אמפתיה.
- ההסבר העדכני – בעיית האמפתיה הכפולה: כפי שמסביר ד"ר דמיאן מילטון, הקושי בקריאת המצבים המנטליים אינו לקות חד-צדדית שנמצאת בתוך המוח האוטיסטי. כאשר אנשים אוטיסטים מתקשרים בינם לבין עצמם, הם מבינים היטב את הכוונות והרגשות זה של זה. ה"עיוורון" הוא דו-כיווני: אנשים נוירוטיפיקלים מגלים עיוורון מנטלי מוחלט כלפי הדרך שבה אוטיסטים חושבים, מרגישים ומביעים את עצמם.
ברמה היומיומית, מה שפורש בעבר כעיוורון מנטלי מתבטא לעיתים קרובות בחשיבה ליטרלית (מילולית) וישירה, ובקושי לפענח משחקים חברתיים מניפולטיביים, מה שמותיר אנשים אוטיסטים פגיעים לניצול או לחוויות של פשע חבר (Peer Crime). מנגד, כדי לשרוד בעולם, הם נאלצים להשקיע משאבי אנרגיה עצומים במיסוך והסוואה (Masking) כדי ללמוד בצורה שכלית ותיאורטית קודים חברתיים שאינם אינטואיטיביים עבורם.