ABA (Applied Behavior Analysis / ניתוח התנהגות יישומי) היא גישה טיפולית וחינוכית מובנית, המתמקדת בלמידה ושינוי של התנהגויות מתוך הנחה שהתנהגות אנושית מושפעת ומעוצבת על ידי הסביבה וההשלכות שלה (חיזוקים ועונשים).
הגישה מבוססת על עקרונות הביהביוריזם (התנהגותנות), ומשתמשת במודל המכונה ABC:
- A (Antecedent / גירוי מקדים): מה שקורה מיד לפני ההתנהגות.
- B (Behavior / התנהגות): הפעולה הנצפית והמדידה של האדם.
- C (Consequence / תוצאה): התגובה הסביבתית המגיעה מיד לאחר ההתנהגות (כמו פרס או התעלמות), שקובעת האם ההתנהגות תחזור על עצמה בעתיד.
במשך עשרות שנים נחשבה ABA ל"תקן הזהב" הטיפולי ברפואה הממסדית עבור ילדים על הרצף האוטיסטי, מתוך מטרה להקנות להם מיומנויות תקשורת, עצמאות, וקשר עין, לצד הפחתת התנהגויות מאתגרות או פגיעה עצמית.
הביקורת החריפה מצד קהילת הנוירו-גיוון
בשנים האחרונות, הגישה נמצאת במרכזו של קונפליקט אתי חריף, כאשר אקטיביסטים ומבוגרים אוטיסטים רבים מתנגדים אליה בתוקף ומגדירים חלק מפרקטיקות העבר שלה כפוגעניות:
- התמקדות בנראות ולא ברווחה פנימית: הביקורת המרכזית היא ש-ABA שואפת להפוך את הילד האוטיסט לבן אדם שנראה נוירוטיפיקלי כלפי חוץ, מבלי להתחשב בחוויה החושית והרגשית שלו. הטיפול מאלץ את הילד לבצע מיסוך והסוואה חברתית (Masking) מסיבי, דבר המוביל בהמשך החיים לדיכאון, חרדה ושחיקה אוטיסטית (Burnout).
- דיכוי מנגנוני ויסות עצמי: בתוכניות ABA מסורתיות רבות, הוגדרו תנועות ויסות עצמי טבעיות וחיוניות כמו נפנוף ידיים או נדנוד (סטימינג) כ"התנהגויות לא נאותות" שיש להכחידן, ובכך נמנע מהילד כלי קריטי להפחתת עומס חושי.
- ריצוי יתר ופגיעות: אימון ממושך המבוסס על צייתנות ללא תנאי מול מטפל (כדי לקבל חיזוק) עלול לפתח אצל האדם מנגנון ריצוי והצמדה (Fawning) מופרז. הדבר מותיר אותו פגיע במיוחד בבגרותו לניצול, מניפולציות וחוויות של פשע חבר (Peer Crime), מכיוון שלא למד להציב גבולות או להגיד "לא".
כתוצאה מהביקורת ומתוך הבנת בעיית האמפתיה הכפולה, חלק ממנתחי ההתנהגות המודרניים מנסים להעביר את הדגש מ"נרמול כפוי" לעבר גישות מבוססות קבלה, נגישות ואוטונומיה, אם כי הקהילה האוטיסטית נוטה כיום להעדיף גישות התפתחותיות ורגשיות חלופיות (כמו DIR/Floortime) המכבדות את המבנה הנוירולוגי הייחודי של המוח האוטיסטי.