סטרס של מיעוטים (Minority Stress) הוא מודל פסיכולוגי וסוציולוגי המסביר כיצד אנשים המשתייכים לקבוצות מיעוט סטיגמטיביות (על רקע נטייה מינית, מגדר, גזע או נוירולוגיה) חווים רמות גבוהות וכרוניות של מתח נפשי, הנגרמות באופן ישיר מהיחס של החברה כלפיהם, מעבר לסטרס הרגיל שחווים כלל בני האדם.
המודל, שפותח במקור על ידי החוקר אילן מאייר עבור קהילת הלהטב"ק, אומץ באופן נרחב בשנים האחרונות בקרב קהילת הנוירו-גיוון כדי להסביר את החוויה האוטיסטית. הסטרס מחולק לשני סוגים מרכזיים:
- סטרס חיוני (Distal Stress / גורמים חיצוניים): חוויות אובייקטיביות של אפליה, דחייה חברתית, בריונות, סטיגמות, חוסר הנגשה חושית, או לחץ סביבתי מתמיד להשתנות (כפי שמתואר במושג אייבלזם).
- סטרס פנימי (Proximal Stress / גורמים פנימיים): מתח נפשי שמתפתח בתוך האדם עצמו כתוצאה מהחיים בסביבה עוינת. זה כולל ציפייה מתמדת לדחייה (הקשורה לרגישות קיצונית לדחייה - RSD), הצורך המתיש במיסוך והסוואה (Masking) כדי לשרוד, ואייבלזם מופנם – מצב שבו האדם מפנים את המסרים השליליים של החברה ומרגיש "פגום".
המשמעות הקלינית של סטרס של מיעוטים היא קריטית: הוא מבהיר כי שיעורי החרדה, הדיכאון והשחיקה האוטיסטית (Burnout) הגבוהים בקרב הקהילה אינם נובעים מ"פגם מולד" באוטיזם עצמו, אלא הם תוצאה ישירה של השחיקה והמאמץ הכרוני הנדרש כדי לחיות בעולם נוירוטיפיקלי שאינו מותאם להם. הפתרון, לפיכך, אינו ניסיון "לתקן" את האדם האוטיסט, אלא הפחתת הסטרס דרך יצירת התאמות סבירות, קבלה חברתית והפסקת הריצוי (תהליך הסרת המסיכה).