משחק מקביל (Parallel Play) הוא שלב התפתחותי וסגנון אינטראקציה שבו שני אנשים (או יותר) משחקים, יוצרים או עובדים זה לצד זה באותו המרחב, מבלי לנסות לשנות או לנהל את הפעילות אחד של השני, ומבלי לקיים אינטראקציה מילולית ישירה או מתמדת.
בעוד שברפואה ובפסיכולוגיה המסורתית הגדירו משחק מקביל כשלב המאפיין פעוטות בלבד (גילאי 2–3) שחולף עם הגיל, בקרב הקהילה האוטיסטית והנוירודייברגנטית מדובר בצורת קשר חברתית לגיטימית, בריאה ומועדפת הממשיכה גם לאורך גיל ההתבגרות והבגרות.
המשחק המקביל משרת מספר מטרות נוירולוגיות ורגשיות חשובות:
- הפחתת עומס חברתי: אינטראקציה נוירוטיפיקלית מסורתית דורשת מאמץ קבוע של מיסוך והסוואה (Masking), ניהול שיחות חולין ("סמול טוק") ופענוח רמזים חברתיים. משחק מקביל מאפשר לשהות יחד מבלי לשלם את המחיר האנרגטי המתיש הזה, בהתאם לתיאוריית הכפיות.
- מרחב בטוח למונוטרופיזם: כל אדם יכול לצלול עמוק לתוך "מנהרת הקשב" של עצמו ושל תחום העניין המיוחד שלו (כמו ציור, קריאה, משחק מחשב או סריגה), תוך הפחתת הסיכון לחוות רגישות קיצונית לדחייה (RSD) או הפרעה ברצף העבודה.
- הפגת בדידות: הסגנון הזה מאפשר ליהנות מתחושת שייכות, קרבה ונוכחות של אדם אחר, ללא הלחץ שכרוך בניהול תקשורת ישירה.
בשל בעיית האמפתיה הכפולה, החברה הנוירוטיפיקלית מפרשת לעיתים משחק מקביל אצל מבוגרים או ילדים אוטיסטים כ"התבודדות" או "אנטי-חברתיות". בפועל, מדובר ב"שפת אהבה" וצורת חיבור עמוקה ומנחמת עבור מוחות נוירודייברגנטים, המאפשרת להם לחלוק מרחב משותף מתוך ביטחון פסיכולוגי מלא.